The Fifth Privacy, Cyber and Technology Workshop
פרטיות במשפחה ומעבר
איילת בלכר-פריגת
במסגרת הכתיבה התיאורטית על אודות הפרטיות, שאלת הפרטיות בין בני משפחה ככלל, ובין הורים וילדים בפרט, נותרה מחוץ לדיון. זאת בעוד שפרטיותה של "המשפחה" כיחידה או יישות זכתה להכרה ואף למקום של כבוד בתפישות מסורתיות של פרטיות. משום כך, בין היתר, ניסיון ליישם את תיאוריות הפרטיות הקיימות להקשר הפנים-משפחתי נתקל בקושי.
רובן ככולן של התיאוריות המסורתיות של הזכות לפרטיות הן תיאוריות אינדיבידואליסטיות המתמקדת בשליטה ובהצבת גבולות בין העצמי לבין האחר או לבין החברה בכללותה. תפיסות אלו אינן ישימות (וככל הנראה אף אינן ראויות) בהקשר הבין-משפחתי, וודאי שלא בהקשר היחסים שבין הורים וילדים. מערכות יחסים משפחתיות מתאפיינות בקיומו של מרחב משותף שאינו ניתן לשליטה אינדיבידואליסטית וחשיבה במונחים של "אנחנו" ולא רק של "אני". הדברים נכונים ביתר שאת כאשר מדובר בילדים. ילדים, וודאי בגיל צעיר, הם בעלי אוטונומיה ויכולת שליטה מוגבלת. ילדים גם קשורים בקשר בל-יינתק במערכות יחסים, שהן הכרחיות להתפתחותם.
מאמר זה יציג את הטענה לפיה לזכות לפרטיות של בני המשפחה ביחסם האחד עם השני ישנו תפקיד חשוב בעיצוב ראוי של מערכות יחסים משפחתיות, ובכלל זה יחסי הורים-ילדים. הבסיס הנורמטיבי לטיעון זה שואב מכתיבתו החשובה של צ'רלס פריד על הקשר שבין פרטיות ואינטימיות. ואולם, על מנת שניתן יהיה לחשוב על פרטיות בהקשר של יחסים בין-משפחתיים, יש לפתח תיאוריות של פרטיות החורגות מהתפיסות האינדיבידואליסטיות המסורתיות, תיאוריות המציבות במרכזן מערכות יחסים וקשרים ואינטימיות שאינה מינית.
יתרה מזו, תפישות של פרטיות מעין אלו, אשר ישימו במרכז אינטימיות ומערכות יחסים הן רלוונטיות לא רק להקשר הפנים משפחתי, אלא יתרמו לכתיבה התיאורטית הכללית על אודות הפרטיות. כותבים וכותבות המזוהים עם הזרם הקהילתני, או עם תיאוריות פמיניסטיות, ביקרו את התפיסות האינדיבידואליסטיות המסורתיות של פרטיות גם בהקשר החברתי הכללי. לפיכך, ראוי לקדם את הדיון התיאורטי הכללי על אודות הפרטיות באופן החורג מהתפישות האינדיבידואליסטיות המסורתיות, המתמקדות בשליטה ובהצבת גבולות.
כאשר עקרון צמידות המטרה פוגע בפרטיות: מצלמות אבטחה ואנטנות סלולריות[*]
נחום קריתי ואור גלרט
אסדרת השימוש במצלמות אבטחה בישראל מבוטאת בהנחיית רשם מאגרי מידע מס' 4/2012 (להלן: הנחיית הרשם). הנחיית הרשם מיישמת בקפידה את עקרון צמידות המטרה, המעוגן בסעיף 8(ב) לחוק הגנת הפרטיות, וקובעת כי מטרת הצבת המצלמות חייבת להיות מוגדרת באופן חד, ספציפי ומפורש– ולאחר שנקבעה המטרה אין להשתמש בתמונות למטרה זרה. הנוקשות בה עומדת הנחיית הרשם על עקרון צמידות המטרה מביאה לכך שהשגת מטרה חדשה בדרך של התקנת מצלמה נוספת מעשית יותר משימוש משותף במצלמה קיימת. כך, בשם עקרונות הגנת הפרטיות, מובילה הנחיית הרשם לריבוי מצלמות מיותרות במרחב הציבורי.
כיסוי המרחב הציבורי במצלמות פוגע בפרטיות. אנו מציעים אנלוגיה בין חשיפה למבט המפקח לבין חשיפה לזיהום סביבתי. תחושת אי הנוחות באיזור הכיסוי של מצלמות אבטחה מזכירה את החשש העמום המתעורר בקרבת אנטנה סלולרית. בתחום הסלולר, נדרש בתחילה כל מפעיל לפתח תשתית עצמאית; באתרים רבים, אנטנות של מספר מפעילים הותקנו זו בצד זו. בהמשך, כדי לצמצם את הפגיעה בסביבה ולהוזיל את התשתיות, הותר למפעילים נוספים (וירטואליים) להשתמש באנטנות קיימות. בדומה, כשמתעורר צורך מוצדק בצילום אבטחתי, אנו מציעים להתיר ולעודד שימוש משותף במצלמה קיימת. ניתן לשקול אסדרה בה התקנת מצלמות במרחב הציבורי מחייבת קבלת רישיון או זיכיון, שתנאי מהותי בו הוא שיתוף התמונות, בפיקוח ובתמורה, להגשמת מטרות מוצדקות נוספות. כך יקטן מספר המצלמות במרחב הציבורי ותתמתן תחושת החשיפה למבט המפקח.
[*] נחום קריתי הוא פרופסור להנדסת חשמל באוניברסיטת תל-אביב ועורך דין. אור גלרט הוא סטודנט למשפטים באוניברסיטת תל-אביב. תודתנו למרכז הסייבר ע"ש בלווטניק באוניברסיטת תל-אביב על תמיכתו במחקר.
כשכולם יודעים שאתה כלב: על אסטרטגיות פענוח זהויות באפליקציית 'סיקרט' והמודל הבלתי אפשרי של אנונימיות רשתית
צליל שרון
עליית הרשתות החברתיות והרשת המזוהה (real-name web) מחייבת אותנו לבחון מחדש את מקומה של אנונימיות באינטראקציה מתווכת מחשב, במיוחד לאור הפופולריות של מדיה חברתית אנונימית בשנים האחרונות. הגם שיתרונותיה וחסרונותיה של תקשורת אנונימית זכו לתשומת לב מחקרית רבה בעידן ווב 1.0, ההקשר הטכנולוגי והתרבותי שבו אנונימיות נחווית כיום רחוק מלשקף את האמרה המיתולוגית, "באינטרנט אף אחד לא יודע שאתה כלב". מחקר זה מציע מסגרת תיאורטית לניתוח פלטפורמות אנונימיות מבוססות-קשרים, אשר בשונה מאחיותיהן מבוססות-המיקום, מייצרות מתח מובנה בין היכרות לזרות ובין רצון בחיבוריות לרצון באנונימיות.
דרך ראיונות עומק עם משתמשי 'סיקרט' (Secret), אפליקציה שפעלה בין 2014-2015 ואפשרה לחלוק סודות עם חברים באופן אנונימי, אני מראה כיצד המבנה הרשתי משפיע על האופן שבו אנונימיות נחווית ונתפסת. עבודתי מתמקדת באסטרטגיות יומיומיות לפענוח זהויות, שנקטו המשתמשים בניסיון לגלות מי מחבריהם עומד מאחורי סודות שראו באפליקציה. אסטרטגיות אלה נשענו במידה רבה על רשתות חברתיות מזוהות (בעיקר פייסבוק) כבסיס להצלבת מידע, צפייה ומעקב אחר קשרים, שבעזרתן יכלו המשתמשים לשחזר את הרשת החברתית הנסתרת שלהם בסיקרט.
אני מכנה את המודל הזה 'אנונימיות רשתית' (Networked anonymity) – רשת שבה שחקנים אנונימיים יכולים לראות את אופי הקשר ביניהם. הוא מאופיין בתכונה מרכזית, שהופכת אותו לבלתי יציב אך גם מסבירה גם את המשיכה אליו: בשונה ממקור אנונימי בחדר צ'ט, לדוגמה, המקור האנונימי במודל זה לא נתפס כ"כל אחד" אלא כמישהו ספציפי, בר-השגה בנתיבים המדומיינים של הרשת, ועל כן בר-פענוח. המודל מסייע בהמשגה עדכנית של אנונימיות בעידן הרשתות החברתיות ומציע לחשוב על דה-אנונימיזציה כעל פרקטיקה תקשורתית.
"זה חוקי או לא חוקי?": שיח על פרטיות ושיימינג בקבוצות פייסבוק
גיתית בר-און
מחקר זה הנו חלק מעבודת דוקטורט בנושא פרטיות וחשיפת העצמי בפייסבוק, והוא עוסק בנושאים של פרטיות ושיימינג ברשתות חברתיות. המחקר כלל ניתוח שיח של משתמשי פייסבוק שהתקיים בעשר קבוצות פייסבוק השונות בתכנים ובמאפיינים שלהן.
ניתוח הנתונים האיכותני העלה שנושא מרכזי בשיח הוא שיימינג שעושות נשים בקבוצות פייסבוק לגברים שלטענתן הטרידו אותן מינית במרחב הוירטואלי. נמצא ששיימינג נתפס על ידי המשתתפים בשיח כפגיעה בפרטיות כיוון ששיימינג הוא פרסום ברבים של תכתובת שנועדה להישאר פרטית, והוא מפר חוזה לא כתוב בין אנשים המנהלים שיחה פרטית. חלק מהמשתתפים בשיח תפסו שיימינג כפגיעה בפרטיות שהיא מוצדקת, וחלק מהמשתתפים תפסו שיימינג כפגיעה בפרטיות שאינה מוצדקת. נמצא ששימוש שיימינג הוצדק כיוון ש: (1) הוא מהווה מנגנון הגנה חברתי, במרחב הנתפס כ"מערב פרוע"; (2) כיוון שקבוצת פייסבוק נתפסת כקהילה שתפקידה לשמור ולהגן על החברים בה; (3) כיוון שפגיעה בפרטיות של "גבר מטריד" היא פחות חמורה מהטרדה. מנגד היו שהתנגדו לשיימינג כיוון ש: (1) בשיימינג נחשף רק צד אחד של הסיפור; (2) שיימינג הוא עונש לא מידתי ולא צודק; (3) השיימינג פוגע בעוד אנשים (למשל בת זוגו של מי שמואשם בהטרדה); (4) שיימינג לא באמת עוזר לנשים אחרות לא להיות מוטרדות.
עוד נמצא שהשיח על פרטיות ושיימינג מתאפיין בעגה וז'רגון משפטיים. כאשר בשיח הובעה העמדה ששיימינג הוא פגיעה בפרטיות האסורה על פי חוק, המשתתפים בשיח העבירו ביקורת על החוק. בנוסף המשתתפים בשיח דנו בחשש שלהם מפני תביעות בגין הוצאת דיבה ולשון הרע. נשים עשו שימוש במספר פרקטיקות לשם ביצוע שיימינג בקבוצות פייסבוק באופן המאפשר להן להגן על עצמן משפטית.
יכולת תאוריית ה"פרטיות הקשרית" להסביר את דפוסי הורדת ישומונים לטלפונים הסלולריים
עמית רכבי
כיום, יישומונים מבקשים באופן קבוע גישה למידע אישי ורגיש, כגון המיקום של משתמשים, רשימות אנשי הקשר וגישה למשאבי מערכת. המשתמשים יכולים לשלוט בבקשות גישה אלו, ועולה השאלה, כיצד סוג הבקשה וההקשר של הבקשה משפיעים על החלטות המשתמש אם לקבל או לדחות את הבקשות.
מודל "הפרטיות ההקשרית" (Contextual Integrity) של הלן ניסנבאום, גורס כי פרטיות תלויה בזרימת מידע שעומדת בנורמות הקיימות של "הקשר המידע". הקשר המידע" תלוי בזהות השולח, זהות מקבל המידע, נשוא המידע, בסוג המידע ובערוץ העברת המידע. אי קיום הנורמות הנוגעות לאחד מחמשת הפרמטרים הללו, גורם להפרת פרטיות. למרות מקובלותו של המודל, הוא כמעט ולא נבדק אמפירית עם מגוון עשיר של הקשרים, ובאמצעות תרחישים בעולם האמתי.
במחקר הנוכחי ניתחנו מערך נתונים של 735 משתתפים שנתנו ציונים המביעים את הרגשת הנוחות שלהם לגבי -1,200 בקשות גישה על ידי 837 ישומוני Android הניתנים להורדה ללא תשלום. המחקר מצא כי המשתמש מפעיל מנגנון של קוגניטיבי של מסגור דינמי בתהליך החלטה דו שלבי לגבי הרגשת הנוחות שלו מהישומון (ומוכנותו להוריד אותו).
רק במידה והבקשה עברה את הבדיקה הראשונית, המשתמש מבצע מהלך שני שבמסגרתו הוא בוחן את ההתאמה בין הבקשה ומטרת הבקשה של הישומון לבין ה"הקשר", כלומר הקטגוריה של היישומון. צמד של הרשאה ומטרת הרשאה יכול לתאום את הנורמות של המשתמשים בקטגוריות ספציפיות, ולחרוג מהנורמות בקטגוריות אחרות.
במסגרת הצגת המחקר, נדון כיצד הממצאים מרחיבים את התיאוריה, וכיצד שינוי הקשר הבקשה משנה את הענות המשתמשים לבקשות הנוגעות לפרטיותם; חשיבות ההקשר הינה יחסית ומשתנה בהתאם לתוכנו של ההקשר. ממצא זה יכול להסביר חלק מהאי-עקביות וההטיות הקשורות לתהליך קבלת ההחלטות בנושא הפרטיות.
רשת חברתית פדרטיבית ובקוד פתוח - מדריך מקוצר למסטודון ולפדיוורס
מיכאל בר-סיני, מיכאל ספיר
בראשון לדצמבר 2017 חצתה הרשת החברתית Mastodon Social את רף מליון המשתמשים. לכאורה, מסטודון היא העתק של טוויטר בשינויים קלים. למעשה, מסטודון שונה באופן מהותי מטוויטר, ומשאר הרשתות החברתיות הפופולריות, במספר תחומי מפתח. ראשית, מסטודון כתובה בקוד פתוח (רשיון AGPL), המאפשר לכל מי שרוצה להקים שרת מסטודון לעשות זאת. שנית, שרתי מסטודון מתקשרים בינם לבין עצמם ויוצרים פדרציה: משתמשים משרת אחד יכולים לתקשר עם משתמשים משרת אחר. התוצאה היא רשת חברתית מבוזרת, המורכבת משרתים בלתי-תלויים ושווי מעמד. אין גורמים השולטים ברשת, גם לא המפתחים של מסטודון. המשתמשים של כל שרת יוצרים קהילה, עם מדיניות שרת מוצהרת, וכללי התנהגות שנוצרים עם הזמן. משתמשים חופשיים לבחור את הקהילה המתאימה להם (וכמובן, אפשר גם כמה).
אחד הפיצ׳רים הייחודיים למסטודון היא אזהרת תוכן - משתמש יכול להסתיר פוסט עם טקסט המזהיר מפני תוכנו. סוגי התכנים הדורשים אזהרה משתנים בין קהילות שונות, וכוללים אזהרות טריגר, פוליטיקה, ואפילו ספויילרים לסדרות.
הסיפור מאחורי תווות.ים (tooot.im), שרת המסטודון העברי הראשון, מהווה דוגמא לשליטה ולחופש שהמערכת מאפשרת למשתתפיה. ״שמעתי על מאסטו בטוויטר״, אומר @abgd, אחד ממקימי השרת. בהתחלה בחר להצטרף לשרת בניהולה של אשה קווירית, עם מדיניות ברורה נגד טרולים והטרדות. כאשר עלה הצורך בקהילת דוברי עברית, התארגנו מספר משתמשים בעלי יכולות ארגוניות וטכניות, ויחד הקימו את תווות.ים. כללי הקהילה נאספו משרתים קיימים, ואחר כך עודכנו בהתאם לבקשות מהקהילה.
פרוטוקולי התקשורת עליהם מתבסס מסטודון פתוחים אף הם, מה שמאפשר תקשורת עם רשתות חברתיות מבוזרות אחרות. יחדיו, רשתות אלו יוצרות את ה-Fediverse, רשת חברתית מבוזרת, בה המשתמשים אינם המוצר, אלא קהילה יוצרת ומשפיעה.
הזכות לפרטיות - בין מציצנות לאינטימיות - דקלוג 6, לקז'ישטוף קישלובסקי
ענר פרמינגר
ההרצאה תציג את חלקו הראשון של המאמר שיעסוק בקשר בין הזכות לפרטיות והצורך הנפשי בה, בגבול שבין המחויבות החוקית לאתית, ובזיקה בין פרטיות לבין קשר אינטימי בהקשר החברתי והציבורי של הפרטיות, המשתקפים בקולנוע של קז'ישטוף קישלובסקי (Krzystof Kieślowski).
נקודת המוצא של קישלובסקי לדיון האתי-פילוסופי-משפטי, משתמעת בדברי הסניגור בפתיחת סרטו דקלוג 5 הדִבֵּר החמישי, לא תרצח[1]: "אין החוק צריך לחקות את הטבע, עליו לתקן את הטבע. הוא הומצא כדי להסדיר יחסים. אנו איננו אלא פועל יוצא של החוקים שאנו שומרים או מפירים... האדם הנו בן חורין, ומוגבל רק בזכות הזולת לחרות."
אם אכן "אנו פועל יוצא של החוקים שאנו שומרים או מפירים", אזי בחינה תרבותית של מערכת המשפט והשפעתה על הפרט, חושפת את הנפש האנושית ואת רוח החברה וטיבה. הזיקה בין החדירה למרחב הפרטי של אדם לבין היכולת ליצור קשר אינטימי, ובין אלו לבין המותר והאסור במסגרת החוק ובמסגרת אתיקה אנושית, העסיקה את קישלובסקי ועומדת במרכז שלושה מסרטיו: דקלוג 6, ודקלוג 9, שני פרקים בסדרת סרטי הדקלוג, שבוחנים את הקשר בין אתיקה, משפט והתנהגות אנושית, ואדום, (Red, 1994) פרק הסיום בטרילוגיה שלו שלושה צבעים, (Three colors, 1993-1994), שעוסקת בערכי הנאורות כפי שמיוצגים בדגל המהפיכה הצרפתית כחול, לבן, אדום – חרות, שוויון, אחווה.
אדגים כיצד סוגיות אלה מתפתחות ונדונות בדקלוג 6, "לא תנאף"[2], שמתמקד באדם צעיר, שבאמצעות מציצנות מתוחכמת, פולש למרחב האינטימי של שכנתו ממול. מציצנותו, שמקורה בחוסר יכולתו לתקשר, מתפתחת לקשר אינטימי בין השניים בו הם לומדים מהי אהבה ועל הגבול המפריד בין ניאוף וחדירה למרחב האינטימי של הזולת לבין קשר אינטימי.
דקלוג 6 הוא סרט רפלקסיבי, שבוחן את המנגנון הקולנועי ועוסק במציצנות אודיו-ויזואלית מורכבת, שמפרקת את חומות הפרטיות של קורבנותיה וחושפת אותם למעקב חודרני שמאיים על אישיותם. כמו כן, הוא עוסק בזיקה בין מציצנות וחודרנות, לבין קשר אינטימי, שמושתת על יחס דיאלקטי מורכב בין פרטיות לבין שיתוף, ובין אלו לבין מחויבויות אתיות ואיסורים חוקיים ומשפטיים.
[1] דקלוג 5, הסרט החמישי בסדרת סרטיו עשרת הדיברות (Decalogue/Krzystof Kieślowski, 1988-1989)
[2] זוהי הגרסה הקתולית של עשרת הדברות כפי שהם מנוסחים בספר דברים פרק ה'. החלוקה בגרסה היהודית שונה ונהוגה לפי הנוסח בספר שמות פרק כ'. קישלובסקי מכנה את פרקי הסדרה בכותרות דקלוג 10-1 ונמנע משם הדיבר המפורש, אך עלילות הסרטים, תואמות את החלוקה הקתולית של הדברות.
שמים את יהבנו על אלגוריתמים של ביג דאטה: מותה של חוות הדעת הנוספת
ניצן גסלביץ פקין
בעידן המודרני אלגוריתמים מנחים אותנו בבואנו לקבל את רוב ההחלטות בחיינו היומיומיים, ולעיתים קרובות, אנחנו מקבלים את המלצותיהם ללא עוררין. מאמר זה טוען, כי הנטייה לסרב לקבל החלטה כאופציה היחידה והרצון לקבל חוות דעת נוספת קשורים ישירות ליצירותיות, חדשנות, ביקורתיות ושיתוף פעולה, אך חברתינו התלויה יותר ויותר באלגורתמים איננה מעודדת תכונות אלה. בעזרת מחקר אמפירי, אני מתכננת להראות כיצד אנשים נוטים לקבל יותר את החלטותיהם של אלגוריתמים ולראות בהם כמומחים יותר מאשר מומחים עשויים בשר וגם. זאת חרף העובדה שבעוד שאלגוריתמים של ביג דאטה אכן מסמנים קידמה ומהפכה בעיבוד מידע בהרבה מובנים, ההחלטות אליהן הם מגיעים רחוקות להיות אמיתות מדעיות או אבסולוטיות.
לאור האמור, המאמר קורא לשימוש בכלים של כלכלה התנהגותית על מנת לתקשר ולהעביר לבני אדם את ההחלטות של אלגוריתמים ביג דאטה בצורה ״שתדחוף״ אנשים להבין כי ההחלטות רחוקות מלהיות אמת מדעית אבסולוטית אשר ראויה לפיכך לקבל יחס של סמכות עליונה כמו גם מצדיקה חשיפת מידע ופגיעה בפרטיות. המאמר חשוב בחברה אשר מקדשת פרטיות ויצירתיות משלל סיבות. ראשית, יצירתיות וחדשנות נפגעות בהיעדר רצון לנסות לקבל חוות דעת נוספת. שנית, יש ערך פסיכוליגי וחברתי בניסיון ללכת כנגד כל הסיכויים. שלישית, עידוד הרצון לקבל חוות דעת שניה משמר את תחושת החופש החיונית לחופש ביטוי ודמוקרטיה. רביעית, התכונות של יצירתיות וחדשנות הן תכונות אשר אוטומיזציה של החלטות מתקשה לייצר או לכלול, והאלגוריתמים של ביג דאטה הינם סובייקטיביים, ואינם בוחרים מידע בצורה מדוייקת, ניטרלית או מייצגת. ולסיום, ככל שאנשים יותר ויותר מעדיפים ומסתמכים על אלגוריתמים של ביג דאטה ורואים בהם כמומחים אשר על סמכותם אין לפקפק, כך האנשים למעשה גם מקבלים דה פקטו את הפגיעה בפרטיותם כמוצדקת כחלק אינהרנטי ואינטגרלי בהליך קבלת החלטות אובייקטיביות שהן סוג של אמיתות אבסולוטיות המושתתות על ביג דאטה ועליהן אין טעם לערער.
פרטיות ואבטחה במערכות למידה דיגיטליות פתוחות
גיורא אלכסנדרון
בשנים האחרונות אנו עדים לכניסתה של מהפיכת ה׳ביג דאטה׳ גם לתחום החינוך והלמידה, כתוצאה מהקפיצה המשמעותית בשימוש במערכות למידה דיגיטליות המוניות כגון Massive Open Online Courses (MOOCs), מערכות למידה וניהול בית ספריות, רשתות חברתיות, וכדומה.
לתופעה זו פוטנציאל ליצור אקו-סיסטם של ׳ביג דאטה בחינוך׳ ולהוביל לשינויים מהותיים שיתרמו לתחום במספר דרכים עיקריות. ראשית, עושר הנתונים מאפשר לחקור את נושא הלמידה בצורה שלא התאפשרה בעבר (׳למידה על למידה׳). שנית, קבלת החלטות מבוססת ביג-דאטה תאפשר שיפור תהליכים פדגוגיים וניהוליים ברמות שונות. שלישית, השילוב של ביג דאטה עם בינה-מלאכותית יאפשר יצירה של כלים ומנגנונים אוטומטיים לתמיכה אישית בלומדים ובמורים (פרסונליזציה בלמידה ובהוראה).
בדרך למימוש הפוטנציאל יש צורך להתמודד עם אתגרים רבים, שנושאי הפרטיות והאבטחה הם מהמשמעותיים שבהם.
לדוגמא, קורסים המוניים פתוחים Massive Open Online Courses)- (MOOCsמאפשרים ׳דמוקרטיזציה של הידע׳ – הנגשה והורדת חסמים של גישה לידע אקדמי איכותי, אולם אוניברסיטאות כגון MIT והרווארד נאלצות להכניס מנגנונים ושיטות הפוגעים בחוויית הלמידה ומגבילים את הנגישות (גם במובן של ׳חינמיות׳) משיקולי אבטחה של המערכת, למשל כדי למנוע שימוש בחשבונות בדויים.
בהקשר של איסוף ושימוש בדאטה לצרכי מחקר ופיתוח, יש צורך להבטיח שפרטיות הלומדים נשמרת, בעיקר אם הנתונים כוללים מידע רגיש (למשל נתונים אישיים). כאשר עוסקים בלמידה במערכת החינוך הפורמלית (K12 – גן עד י״ב), מדובר בקטינים, מה שמעלה את רמת הרגישות. בנוסף, כאשר מדובר בלמידה בבתי ספר, לרוב לא ניתן לאפשר ללומדים את האפשרות לבחור שלא להשתמש במערכת הלמידה ושנתוניהם לא ייאספו (opt out), מסיבות פדגוגיות, טכנולוגיות, או מנהלתיות. מכיוון האתיות של השימוש במידע, צריך לזכור שפעמים רבות משתמשים ׳תורמים׳ את נתוניהם למחקר שמפירותיו ייהנו משתמשים עתידיים, אולם הם עצמם עשויים שלא להיתרם ממנו כלל. לכן יש צורך לוודא שהפגיעה בחוויית הלמידה, והסיכון לפגיעה בפרטיות, מינימליים ומידתיים.
לסיכום, למהפכת ה-׳ביג דאטה׳ פוטנציאל להביא ערך רב לתחום החינוך והלמידה, אך היא מייצרת גם אתגרים בנושא הפרטיות שחלקם ייחודיים לתחום, וחלקם דומים לאתגרי הפרטיות העולים בתחומים אחרים.
בסדנא אתמקד באתגרים ובהתמודדות עימם במסגרת המחקרים שאנו בקבוצת המחקר CASEd (Computational Approaches in Science Education) עורכים בנושא כריית מידע ויישומי ׳ביג דאטה׳ למערכות למידה דיגיטליות.
קוד אתי למדע הנתונים
נטע אבנון
הסוציולוגיה של העיסוקים והמקצועות רואה בניסוח קוד אתי מאפיין מרכזי של פרופסיה. התפקיד של אתיקה מקצועית הוא לרכוש את אמון הציבור, הלקוחות ומוסדות המדינה במומחיות שמציע העיסוק ובחבריו. כמו כן, ניסוח קוד אתי מאפשר לעיסוק לשמור לעצמו את הזכות להעניש ולמשמע את החברים, וכך להשיג אוטונומיה מוגברת ושליטה על העבודה אל מול גורמים חיצוניים. רוב רובן של הפרופסיות, דוגמת רפואה, עריכת דין, הצבא והפסיכולוגיה, ניסחו קוד אתי כחלק מהתבססותן ההיסטורית כמקצועות עתירי ידע והשפעה חברתית. הקוד האתי מנחה את חברי העיסוק בחזון כמו גם בפרטים הקטנים והיומיומיים של עבודתם, ואי ציות לו מביא להטלת סנקציות עיסוקיות, כגון שלילת הסמכה. לעומת הפרופסיות הוותיקות, המיקום המבני של מהנדסים בשוק העבודה, כעובדים בארגונים, הביא באופן היסטורי להעדר תמריץ עבור מהנדסים לנסח קווי מנחה לאתיקה מקצועית. הלקוחות של מהנדסים הם ארגונים, ולא אזרחים מן השורה, ובניית האמון בין המהנדס ללקוח הארגוני מתבססת על מצוינות טכנית ואוריינטציה לרווח, ולא על מחויבות אתית. כמו כן, ארגונים, בניגוד ללקוחות פרטיים, מעוניינים בשליטה בעבודת המומחים הנמצאים בין שורותיהם (1977Larson ). היסטורית, מהנדסים עיצבו את הזהות המקצועית שלהם מתוך מחויבות אתית וחברתית רק לעיתים רחוקות (1986Layton ).
מדעני נתונים הם קבוצה מקצועית חדשה המתהווה לנגד עינינו, עם שורשים בקהילות המקצועיות של המדע, ההנדסה והעסקים. עבודתם של מדעני נתונים משפיעה באופן נרחב על שאלות אתיות כמו פרטיות, שימוש בנתונים וקביעת מדיניות ארגונית וציבורית על סמך פרדיקציות המיוצרות באלגוריתמים של למידת מכונה. לאחרונה החלו מדעני הנתונים בניסוח קוד אתי כפרוייקט קוד פתוח. הרצאתי תעסוק במאפייני הקוד האתי המתהווה, בדגש על התרבות העיסוקית המייצרת אותו.
